Talking about my PhD (Hebrew)

I delivered this paper to an audience of PhD students at the program of Hermeneutics at Bar-Ilan University in 2013, soon after receiving the doctorate myself.

הרצאה בפני המסלול לפסיכואנליזה ופרשנות

הקדמה

במייל שד"ר גידי לב שלח לי לקראת ההרצאה היום, הוא קרא לרגע הזה – רגע האמת. כמובן שמייד נלחצתי כי אני לא בטוח שאני יודע מה זה אפילו אומר – רגע האמת. בכל מקרה, חשבתי שאתחיל את תיאור עבודת הדוקטורט שלי בכך שאספר לכם קצת על הדרך שעשיתי עד שהגשתי את העבודה עצמה לפני כמה חודשים. אתם תחליטו אם זה רגע אמת או לא.

אני זוכר שהתחלתי לחשוב על דוקטורט לפני בערך חמש עשרה שנים, לאחר שסיימתי את התוכנית לפסיכותרפיה בבר אילן שם למדתי והודרכתי על ידי רבים וטובים ובראשם ד"ר יוסי הדר ז"ל שנפטר בטרם עת בשנה האחרונה ללימודי. במשך כשנתיים לאחר תום הלימודים, כתבתי כל מיני רעיונות להצעות מחקר בנושאים כמו היבטים של הקשר בין אבות לבנים במקרה של האב המת, הפונקציה של חבר דמיוני בהתפתחותו של הנער המתבגר ועוד. כתבתי כמה עמודים שאותם חלקתי עם קולגות ובזה זה הסתיים. חסרה לי המסגרת וההנחייה שבעזרתה אוכל לממש ולהנביט את גרעיני הרעיונות הללו לכדי תזה מסודרת. השנים חלפו, הילדים נולדו והתפתחו, ואותם נבטי רעיונות כמשו להם בהעדר הזנה מתאימה. המשכתי בחיים הטובים של משפחה, עבודה בקליניקה, הוראה באוניברסיטה וכתיבת שירים.

ואז ממש ביום בהיר אחד, שמעתי שענר גוברין מראיין מועמדים למסלול חדש לדוקטורט בבר אילן. הלכתי לראיון. התקבלתי והנה אני, ארבע וחצי שנים מאוחר יותר, ממתין לחוות הדעת של הקורא החיצוני על עבודת הדוקטורט שהגשתי בספטמבר.

כותרת הדוקטורט שלי היא "עיון פסיכואנליטי ביצירתו של לורנס דארל הרביעייה האלכסנדרונית."

אל הכותרת הזו, ועשרות אלפי המילים העוקבות אחריה, הגעתי בעמל רב לאחר שתי הצעות מחקר בעזרתם של המנחה שלי, אבי שגיא, ומורי התוכנית, בעיקר דורית למברגר וענר גוברין. דורית ליוותה אותי בשלבים הראשונים של כתיבת הצעת המחקר וענר עזר בנקודות קריטיות להניע את העגלה קדימה. כמו כן, אריאלה אזולאי שכבר לא מלמדת בתוכנית, תמכה בי בתחילת הדרך והיוותה מקור השראה בחשיבתה פורצת הדרך. תודה רבה לכולכם.

את ההשראה לעבודה קיבלתי באחד מהשיעורים של דורית בקורס "פרשנות השיח" בשנה הראשונה ללימודים. בעקבות סדרה של חוויות אישיות במהלך חיי, תהיתי לגבי הקשר בין היותו של אדם בגלות, מטאפורית ו\או ממשית, לבין יכולתו ותשוקתו לתת ביטוי לתהליכים נפשיים פנימיים. במיוחד תהיתי כיצד קשר זה בא לידי ביטוי, אם בכלל, אצל אנשים כותבים, סופרים, משוררים וכדומה.

המחשבה המאד גולמית הזו הביאה אותי לחשוב על שלושה סופרים שכתבו וחיו במהלך אמצע המאה העשרים שהשפיעו על אופן מחשבתי ועל אופן כתיבתי. מדובר בהנרי מילר האמריקאי, חוליו קורטאסאר הארגנטינאי ולורנס דארל הבריטי. אני מציין את השתייכותם הלאומית שלמרות שלפחות בשניים מהמקרים הללו, המציאות מורכבת בהרבה. קורטאסאר נולד בבריסל להורים ממוצא ארגנטינאי שהיגרו לאירופה בחיפוש אחר עבודה. הוא חי את רוב חייו באירופה וכתב בספרדית. דארל נולד בהודו להורים ממוצא בריטי ואירי והיה למעשה דור שלישי למשפחה אנגלו-הודית. הוא בילה את חייו בנדודים מארץ לארץ עד שהשתקע לבסוף בדרום צרפת בה חי את ארבעת העשורים האחרונים לחייו. מילר נולד וגדל בניו ג'רזי אולם רק לאחר שעזב לפריז במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, פתח בקריירה הספרותית שהקנתה לו את תהילתו. הוא שב להתגורר בקליפורניה בארצות הברית עד יום מותו.

ככל שחשבתי על שלושת אלו, כולל פעם אחת בנסיעה לסיני כאשר עוד היה אפשר, הבנתי שרב השונה ביניהם על הדומה. המכנה המשותף לכאורה אותו כיניתי "גלות והתגלות" לא היה מספיק בכדי לייצר אכסניה תיאורטית ביקורתית לחשיבה על הקשר שבין התרחקות ממולדת לכתיבה רפלקסיבית.

הצעת המחקר הראשונה

את הצעת המחקר הראשונה שלי כתבתי על חוליו קורטאסאר לפני שלוש שנים, סופר שאת ספריו גיליתי במהלך שרותי הצבאי בתחילת שנות השמונים במהלך מלחמת לבנון הראשונה. ההצעה התבססה על חקירת הקשרים שבין הסופר למולדתו. טענתי להגדרת המונח "קשר למולדת" כאוסף של רשמים חושיים, רגשיים ומנטליים המהווים עבור היחיד יחידת השתייכות לשונית, רגשית וחברתית עימה הוא מקיים קשר דינמי בעל רבדים גלויים וסמויים. הגדרתי את מטרת המחקר כתיאור התנאים בהם מתקיימת הקטיגוריה של הסופר הגולה דרך שתי פעולות: הפעולה המטאפורית של כתיבה אודות מצבו הקיומי, והפעולה השניה של התרחקות ממשית ממולדתו. כתבתי כי פעולת התרחקות זו אינה בגדר מעשה קונקרטי או טכני של העתקת מקום מגורים, אלא מתבססת על יכולתו של היחיד לעשות בחירה, מלאה או חלקית, מודעת ולא-מודעת, לגבי מהלך ותוכן חייו.

התכוונתי לבדוק מימדים שונים של מעשה הגלות, הנוגעים ליחס של הסופר אל עצמו, ליחסיו הבין-אישיים וליחסו לעולם, והמהווים סטרוקטורה דיאלקטית בה סופרים החווים יאוש קיומי במולדתם, מרגישים נדחפים לעזבה בכדי לתת ביטוי מלא יותר לחווית היצירתיות הסוביקטיבית שלהם. אך באופן פרדוקסלי לכאורה, על ידי התרחקותם הממשית ועל ידי כתיבתם הישירה והעקיפה אודות חוויה זו, הם מעצימים את זיקתם למולדתם.

המימד הראשון של יחסו של הסופר לעצמו, מדגיש את פעולת הכתיבה כנותנת ביטוי ומכוננת תהליכים נפשיים מודעים ולא מודעים של היחיד, המתאפשרים בתוך מרחב בו היוצר מסוגל לתפוס מרחק מסויים מתהליכים אלו בכדי לממשם בכתיבה. מימד זה מכיל את התפיסות השונות של חווית הגלות הנעות על ציר בין התפיסה של התרחקות וגלות כחוויה של ענישה וסבל לתפיסה המתייחסת למרחק זה כחוויה יצירתית של התגלות.

המימד השני של יחסיו הבין אישיים של הסופר מתייחס לאופן בו מערכות היחסים המכוננות והמופנמות בחייו של אדם עשויות להתפס כמעניקות חוויה של מוכרות ושל בית מצד אחד, אך גם להתפס כמגבילות ומעכבות כאשר הן נבחנות בתפיסה פסיכואנליטית.

המימד השלישי דן בקיומו של הסופר במרחב תרבותי-פוליטי. השתייכותו של הסופר לתרבות ומסורת ספציפיים מהווים חווית מקום כמסגרת מכילה לה זקוק הסופר בכדי לכתוב ואשר מכוננת אותו כיוצר, אולם בהשתנה התנאים התרבותיים-פוליטיים, השתייכות זו עשויה להיתפס כמגבילה וכמונעת את הקשר הקהילתי החיובי שמושג מולדת עשוי להכיל בתוכו.

התכוונתי לטעון לקשר משמעותי אך לא סיבתי בין חייהם של הסופרים ליצירותיהם באופן המוצע על ידי שגיא (1997), הטוען כי למרות שכתיבתו של אדם אינה תוצר של הביוגרפיה שלו, אין להפריד בינה לתנאי הקיום של חייו אלא יש לראות בכתיבה את האופן בו הכותב התמודד עם עובדות חייו. משתמע מכך כי בחירתו של הסופר לגלות ממולדתו תכונן את האופן שבו הוא כותב וגם שפעולת הגלות תנבע מהחומרים היצירתיים המעסיקים אותו בכתיבתו. טענתי היתה כי חווית הגלות עבור הסופר הגולה איננה חוויה של ייאוש בלבד ואינה חוויה של יצירתיות בלבד אלא מתקיימת כאופק דיאלקטי.

כתבתי הצעת מחקר בהסתמך על שילוב בין מתודולוגיה פסיכואנליטית למתודה פנומנולוגית לעיון בכמה מספריו של קורטאסאר. דורית הנחתה אותי בהצעה זו ואבי אישר אותה. ההצעה אושרה גם על ידי הקורא הנוסף אולם נפסלה על ידי הקורא החיצוני מסיבות שעד היום נשארו עלומות ממני ומהמנחים שלי. הייתי כבר בשנה השנייה של הלימודים ולכאורה מאמצי נראו כלא נושאים פרי, אבל בעידודם של מורי ומשפחתי, החלטתי לא לוותר והתחלתי בדרך של כתיבת הצעת מחקר חדשה בהנחייתו של אבי.

לאחר כמה התלבטויות וניסיונות סרק שכללו כתיבה על דמויות כמו גרהם גרין, החלטתי להתמקד בלורנס דארל. במהלך השנה השלישית כתבתי הצעת מחקר המציעה עיון פסיכואנליטי ביצירתו המרכזית, הרביעייה האלכסנדרונית. ההצעה אושרה לפני כשנה וחצי, מאז כתבתי את העבודה והנה אני כאן, בנקודת ההווה, מציג לכם כמה חלקים מעבודת הדוקטורט עצמה.

עבודת הדוקטורט

אתחיל בציטוט מהיצירה עצמה.

"Truth is double-bladed, you see. There is no way to express it in terms of language, this strange bifurcated medium with its basic duality! Language! What is the writer’s struggle except a struggle to use a medium as precisely as possible, but knowing fully its basic imprecision? A hopeless task, but none the less rewarding for being hopeless. Because the task itself, the act of wrestling with an insoluble problem, grows the writer up!" [1]

אני מניח כי רבים מכם לא קראו או מכירים את היצירה הספרותית שהיא המושא של מונוגרפיה זו ולכן אתחיל בתיאור קצרצר שלה, אמשיך בתיאור ביוגרפי תמציתי של חיי לורנס דארל ואסיים בתיאור מבנה עבודת הדוקטורט. אם יישאר זמן, אתאר לכם בפירוט רב יותר את פרק המתודה של העבודה שהוא כנראה הרלוונטי ביותר לכם.

עלילת הרביעייה

הרביעייה האלכסנדרונית, על ארבעת כרכיה, ג'אסטין, בלתאזר, מאונטאוליב וקלאה, פורסמה בין השנים 1957-1960. היא זכתה להצלחה מסחרית וביקורתית מיידית ואף האקדמיה קיבלה בברכה את הצטרפותו של דארל למעגל הסופרים הקאנוניים בכותבים באנגלית. נעשו השוואות בינו לבין פרוסט, ג'וייס ואחרים. הוא היה מועמד לפרס הנובל לספרות בשנת 1962. הספרים תורגמו לעשרות שפות במהלך השנים. בעברית, לדאבוננו, תורגמו עד כה רק שני הכרכים הראשונים של היצירה על ידי אהרון אמיר במהלך שנות השמונים.

המהלך הנרטיבי של לורנס דארל ברביעייה הינו מאמץ מודע לרסק את האפשרות של קו ליניארי ברור של סיפור אותו ניתן לתאר בפשטות ובקלות.[2] בכדי ליצור מחדש קו ליניארי כזה, או אפילו בכדי להמציאו לראשונה, יש לסרוק את דפי הרביעיה ולהרכיב את הרכיבים השונים שעשויים ליצור רצף כלשהו.

תיאור ליניארי של עלילת הרביעיה האלכסנדרונית יראה כך:

השנה היא 1933 – לורנס דארלי, מורה בריטי צעיר מגיע לאלכסנדריה. הוא מנהל יחסים עם מליסה, צעירה מקומית העובדת כרקדנית במועדון לילה המהווה מקום מפגש לרבים מדמויות הבוהמה הקוסמופוליטיות הגודשות את אלכסנדריה באותם ימים. אלכסנדריה של אותן שנים מהווה צומת מרכזי לנדודיהם של אנשי רוח רבים מאירופה בחיפושם אחר האוריינט האקזוטי. באלכסנדריה, פוגש דארלי את את ג'אסטין ונאסים חוסנאני ודרכם מתוודע לדמויות נוספות בעיר כמו בלתאזר, פרסוורדן וקלאה.

דארלי מנהל רומן עם ג'אסטין, אשתו היהודיה של נאסים. נאסים הינו דמות רב השפעה באלכסנדריה. הוא מצרי ממצא קופטי ומעורב בקנוניה סודית לחתור דרך השלטון הבריטי במצרים.

הרומן שמנהל דארלי עם ג'אסטים מתגלה כסיםור כיסוי. ג'אסטין ונאסים משתמשי בדארלי בכדי להסוות את מזימותיהם הפוליטיות שמטרתן היא להבריח נשק למחתרת היהודית בפלשטינה בכדי לחזק את מאבקם של היהודים בבריטים. מטרתם היא למנוע מהרוב המוסלמי במצרים להשתלט על מצרים לאחר עזיבת הבריטים.

כאשר מזימתם מתגלת, חבריהם הקרובים מבין המעגל הדיפלומטי הבריטי, כולל השגריר עצמו נפגעים ישירות מבגידתם וכמה מהם אף מתאבדים. ג'אסטין נמלטת לפלשטינה ונאסים יורד מנכסיו ונשאר באלכסנדריה.

דארלי עצמו עוזב את העיר לאי יווני יחד עם בתו הקטנה של מליסה, אהובתו הראשונה, שבינתיים מתה גם היא ממחלת השחפת.

בזמן שהותו על האי, כותב דארלי את קורותיו. לאחר כמה שנים, הוא זוכה לביקורו של חברו ד"ר בלתאזר שמגלה לו את האמת על כל שארע באלכסנדריה באותן שנים.

דארלי מחליט לשוב לאלכסנדריה ושם הא פוגש מחדש את ג'אסטין, נאסים ושאר חברי המעגל. הוא מתחיל קשר חדש עם קלאה, ציירת מקומית, וממשיך בכתיבת קורותיו מתוך הכרה מחודשת במורכבותה של המציאות.

תיאור כזה מרדד את היצירה לכדי סיכום כלל פרטיה שרחוק מלהוות את השלם. שלמותה של היצירה היא באופייה הפרגמנטרי בו טופוגרפיית העלילה מדמה מבוך. כל אחד מכרכי היצירה מספר את אותו מהלך נרטיבי מזווית ראייה אחרת. במהלך הנרטיבי המרכזי אותו סיפרתי לכם, שזורות עלילות משנה רבות המפרקות ומאתגרות את המהלך המרכזי..

האופי הפרגמנטרי המכוון של הרביעיה הוא, לטענתי עדות לכך כי דארל יצר במתכוון עלילה המייחסת חשיבות למהלך ההתפתחותי בו שרוי המחבר. מהלך הכתיבה הוא למעשה מהלך התפתחות אשר מאפשר לתודעתו של המחבר להבשיל. לאחר שסיים את כתיבת הרביעיה, אמר דארל בראיון כי

"כל העניין הזה של ארבעה ספרים, מלבד מה שכבר נאמר, מראה את האופן שבו האמן התפתח."[3]

שאלת הסבך העלילתי אותו יצר דארל בניסיונו לכתוב יצירה בעלת ריבוי משמעויות שאינה ניתנת לרדוקציה לכדי סיפור נרטיבי פשוט מהווה אחד ממוקדי המחקר של הרביעיה האלכסנדרונית.[4] סבך זה נוצר על ידי המחבר כחלק מכוונתו להדגים את האופן האקראי שבו מתנהלים החיים המודרניים. אף תיאוריה אינה גדולה או רחבה מספיק בכדי להיות מסוגלת להכיל את מורכבות החוויה האנושית על שלל רבדיה וגווניה. חיי האדם, השאלות הקיומיות המופיעות בפניו במהלך השנים, מורכבות מערכות היחסים בהן הוא נמצא ומערכי נפשו כולם מהווים שלם גדול מדי מכדי שניתן יהיה להכילו תחת מבנה כזה או אחר.

עד כאן לגבי עלילת היצירה.

הביוגרפיה של לורנס דארל

קריסטבה כותבת (2009)

"פציעה סודית, שלעתים קרובות אינה ידועה לזר עצמו, דוחפת אותו לנדוד. אף על פי כן, אדם בלתי אהוב זה איננו מזהה אותה: קריאת התיגר משתיקה את תלונתו. נדירים הם אלו שבדומה לכמה יוונים (למשל מבקשות מחסה של אייסכילוס), ליהודים (הנאמנים לכותל המערבי) או לפסיכואנליטיקאים, מובילים את הזר לחשוף את תחנוניו ברוח שפלה." [5]

לורנס דארל (1912-1990) לא כתב אוטוביוגרפיה ואף לא יומן באופן מסודר או עקבי. לכאורה, בגלל שראה בכתיבה מסוג זה בזבוז זמן יקר אותו רצה להקדיש לכתיבת שירים, פרוזה ומחזות.[6] הוא אמר לסופרת אנייס נין (1903-1977), שתיעדה את כל חייה בסדרה של יומנים, כי רתיעתו מכתיבת יומן נבעה מהחשש כי עיסוק כזה יבלע אותו. כל מה שהיה לו להגיד או לכתוב על חייו, נכלל בספרי הפרוזה והשירה שלו ובכך הדגים את השילוב בין היסודות הביוגרפיים ליסודות הבדיוניים בספרות.[7] המוטו של דארל היה כי בתהליך הכתיבה על הסופר לתפוס מרחק ראוי מחוויותיו האישיות בכדי להיות מסוגל לכתוב.

"You must make the leap outside of the womb, destroy your connections…disguise the personal, even when empoying the diary form." [8]

תפיסתו זו כי הביוגרפי חייב להיות מומר לבדיוני מהדהדת את קולו של אחד ממקורות השראתו, ד.ה. לורנס (1885-1930).[9] לעומתם, הסופר האמריקאי הנרי מילר ששימש לו כדמות אב ספרותית ומקור השראה לכל אורך חמישים שנות הכרותם עד למותו של מילר בשנת 1980, כתב את רוב יצירתו כסדרה של כתבים אוטוביוגרפיים חושפניים בהם לכאורה נמחקת לחלוטין האבחנה בין הביוגרפי לבדיוני, לפחות למראית עין. כתיבתו של מילר מפתה את הקורא לתפוס את וידוייו האישיים כמבטאים את "האמת" אודות חייו ובכך מסווים את היסודות הבדיוניים שמילר שילב בכתיבתו האוטוביוגרפית.

דארל נולד בהודו בתאריך 27 לפברואר בשנת 1912. אביו, לורנס סמואל, ואימו, לואיזה, נולדו גם הם בהודו להורים ממוצא אנגלי ואירי בהתאמה. דארל נולד, אם כך, להורים שחווית ההשתייכות שלהם היתה מורכבת מלכתחילה. למרות ששניהם נולדו בהודו, הם היוו חלק מקהילה בריטית ששמרה על יחסים קולוניאליסטיים עם המקומיים.

משפחתו של דארל נעה בין איזורים כפריים שונים בהודו במהלך תשע שנות חייו הראשונות בעקבות עבודתו של אביו של דארל שהיה מהנדס רכבות והיה אחראי על פיתוחה של רשת הרכבות בצפון הודו. בגיל תשע, נשלח דארל לפנימייה, בתחילה היתה זו פנימייה בהודו, אולם כאשר אביו נוכח כי האפקט אותו ביקש להשיג עבור בנו לא התרחש, חינוך בריטי ראוי, נשלח דארל בן האחת עשרה לפנימייה באנגליה הרחוקה.

ההגלייה לאנגליה אמורה היתה לסמל עבורו את הקשר עם המולדת הבריטית. אולם כפי שדארל כתב מאוחר יותר, מעשה זה השיג את התוצאה ההפוכה ומילא את משמעות המולדת עבורו בתכנים שליליים ותוקפניים. מאותו רגע, מולדת ובית היו עבורו מושגים שעוררו בעיקר התנגדות. בראיון האחרון אותו נתן לפני מותו לכתב האינדיפינדנט האנגלי, מייקל דיבדין, אמר דארל כי הוא נידון לחיים כוזבים בכל הנוגע להשתייכותו – הוא לא היה הודי ולא היה אנגלי ולכן בילה את כל חייו בהעמדת פנים לגבי זהותו והשתייכותו.[10] העמדת פנים זו לא הפיגה את משאלתו לשוב, משאלה אותה ביטא במעשה כתיבת הרביעייה.

דארל החל לכתוב בשנים אלו בהם בילה בפנימייה באנגליה. הוא החל לפרסם את שיריו בגיל 14 ובגיל 26 פירסם את הרומן הראשון בהוצא פאבר ופאבר, תחת חסותו של ט.ס. אליוט, שנקרא "הספר השחור" ועסק בקורותיו של צעיר אנגלי המוצא עצמו בבית מלון בו מתארחים עוברי אורח שונים. ספר זה מהווה את הביטוי הספרותי הראשון המשמעותי לחווית הגלות של דארל ביחס למולדת התרבותית.

דארל לא זכה להצלחה מסחרית עם ספר זה והחל לעבוד בשירות הוד מלכותה כיועץ תרבותי בארצות שונות בעולם. במהלך עשרים השנים הבאות הוא התגורר ביותר מעשר ארצות שונות, ביניהן אלכסנדריה אליה נמלט ממקום מגוריו האהוב ביוון עם פרוץ מלחמת העולם השניה. היו אלו השנים באלכסנדריה שיצקו את התוכן הביוגרפי אותו הפך מאוחר יותר ליסוד הבדיוני בסיפור הרביעייה.

דארל היה נשוי ארבע פעמים במהלך חייו ונולדו לו שתי בנות משתי נשים נפרדות. את מירב הכתיבה של הרביעייה ביצע כאשר סיים כבר את נדודיו הממשיים והתגורר בבית בדרום צרפת בו בילה את שלושים השנים האחרונות לחייו. הוא נפטר ממחלת ריאות בשנת 1990. הוצאת פאבר ופאבר ציינה את שנה שעברה את יובל המאה להולדתו על ידי הוצאה מחודשת של מירב ספריו. נערך כנס בינלאומי באנגליה לציון תאריך זה, בו היה לי הכבוד להציג חלק מעבודתי.

המחקר

טענת המחקר היא כי ברביעייה האלכסנדרונית נתן הסופר ביטוי למשאלתו לעיבוד וכינון חווית ההשתייכות המורכבת למולדתו, הממשית והבדיונית. המחקר מתבסס על פרשנות פסיכואנליטית של היסודות הבדיוניים והביוגרפיים של היצירה מתוך התייחסות לדמותו של המחבר, הזמנים בהם חי, השאלות הקיומיות שהעסיקו אותו והאופנים בהם כל אלו קיבלו ביטוי ביצירתו הרביעייה האלכסנדרונית.[11]

החידוש במחקר זה הוא בהישענות על תובנות פסיכואנליטיות, אליהן היה קרוב לורנס דארל כמקור השראה. אך כפי שמזהירה אחת מדמויות היצירה, אין בכוונת מחקר זה להפוך את דמותו של מחבר היצירה למטופל.[12] היצירה כולה עוסקת בשאלת המסע האישי של המחבר לחיפוש אחר משמעות ופשר בחייו. חידת חייו של המחבר מייצרת בתוכו דחף שאינו מניח לו. החיפוש הינו מסע פנימי בנבכי תודעתו דרך תהליך הכתיבה.

בעבודה ששה פרקים: פרק המבוא של העבודה עוסק בשרטוט השדה התרבותי בו פעל הסופר לורנס דארל. נבחנות ההשפעות שעיצבו את דמותו הספרותית ותרומתו שלו לשדה התרבותי בו פעל. כמו כן, מוצגות עיקרי הביקורות כלפי עבודתו.

הפרק הראשון של העבודה הינו פרק מתודי בו מוצגים שלושת צמדי המושגים עליהם ישען המחקר כולו: פרשנות היסודות הבדיוניים והביוגרפיים ביצירת הספרות, הזיקה שבין הפסיכואנליזה והספרות והיחס שבין שאלת ההשתייכות לחוויית הגלות.

הרביעייה האלכסנדרונית עוסקת באופן שבו פרספקטיבות נרטיביות שונות מתארות את אותן התרחשויות אנושיות באופנים שונים ואף סותרים. בהקדמה ליצירה כולה כותב לורנס דארל כי נושאה המרכזי הוא "אהבה מודרנית". במהלך הקריאה, נחשף הקורא לתמות אחרות דומיננטיות לא פחות ואף סותרות לכאורה. סתירות אלו אינן ניתנות ליישוב וחווית הפרדוקס והאמיבוולנטיות מוצגת במהלך היצירה כבסיס האנושי הקיומי המודרני. בכל אחד מארבעת כרכי היצירה, מוצג נרטיב שונה של אותה התרחשות המפריך את אמיתותו של הנרטיב הקודם. השאלה מהי האמת נידונה ולכאורה מאבדת את תקפותה ואת הרלוונטיות שלה במהלך קריאת הרביעייה ומוחלפת על ידי שאלה אחרת: באיזה אופן מסופרים סיפורים אלו ומהן המשמעויות השונות המתקיימות באופנים אלו? מיקוד שאלת המחקר על האופנים בהם מוצגים הנרטיבים השונים של העלילה מאפשרת גם התייחסות משמעותית יותר לעושרה של שפתו של דארל או במילותיו שלו "The oceanic splendours of a language." [13]

הפרק השני של העבודה מראה את האופנים בהם מתקיימת זיקה בין מושגים פסיכואנליטיים של הטופוגרפיה של הנפש לבין מבנה היצירה. פרק זה מתמקד בעיקר בתיאור התהליך הרפלקסיבי של מחבר היצירה כפי שניכר בהקדמות שנכתבו לכל אחד מארבעת הכרכים. כמו כן, מתוארות דמויות המחבר השונות המופיעות לאורך היצירה כביטוי לתפיסתו של דארל לגבי אופיו המפוצל והשסוע של העצמי.

טענת מחקר זו היא כי ניסיונו של דארל לכתיבת יצירה ספרותית מורכבת, מרובדת ובעלת ריבוי משמעויות, ששאפה להשתוות ליצירותיהם של סופרים כמו ג'ויס ופרוסט, בה מרכיב החוויה האנושית הוא המרכיב הדומיננטי ניתן לפרשנות על פי שני עקרונות מארגנים מרכזיים הלקוחים משדה התיאוריה הפסיכואנליטית. עקרונות אלו אינם מטילים על העבודה מבנה כפוי ובלעדי אלא מציעים את אותה הקשבה סבלנית ואוהבת דיה לטקסט אליה מתייחס דארל attentive enough, loving enough, or patient enough .[14] בהציעו מונחים יחסיים אלו הקשבה סבלנית ואוהבת דיה ככלים מתודיים בעזרתם ניתן לקרוא את העבודה, מהדהד המחבר את מושג מרכזי בתיאוריה פסיכואנליטית שהוטבע על ידי ויניקוט הורות טובה דיה.[15] מושג זה מכיר במגבלות המאמץ האנושי (במקרה הזה המאמץ ההורי) בהגשמת הציפיות המופנות אל היחיד ומציע כי דווקא על ידי ההכרה במגבלות אלו מאפשרת חוויה אנושית שלמה ובעלת משמעות.

הפרק השלישי של העבודה מתמקד בזיקתם של מושגי החלום ועבודת החלום ליצירה כולה. מודגשת הזיקה בין החלקים המודעים לחלקים הלא-מודעים של היצירה-כתודעה וביחסם של אלו לשאלת האמת. נבחנות הדרכים בהן עשה המחבר שימוש בתפיסתו את התיאוריה הפסיכואנליטית בכדי להבנות את היצירה סביב הנחתו הבסיסית כי היחיד אינו גורל לעצמו אלא נתון למרותם של כוחות גדולים ממנו, בין אם אלו כוחות פנימיים או כוחות חיצונים. החלום, כהוויה בה סתירות מתקיימות ללא מפרע, מתוארת כתפיסה המושגית סביבה מכונן המחבר את נקודות המפתח של עלילת היצירה.

מוקד המחקר בפרק זה הוא בשני היבטים של מושג החלום. ההיבט הראשון מראה כיצד ניתן לפרש את מבנה היצירה כולה כמושתתת על התפיסה המבנית של החלום. [16] השני הוא השימוש של המחבר בחלומות פרטיקולריים בתוך הטקסט בכדי לתת ביטוי לשתי תמות מרכזיות של היצירה: המיניות ופעולתו של הלא-מודע ככח מניע בחיי היחיד.[17] פרק זה מנתח בפירוט שני חלומות הנמצאים במרכז היצירה, חלומו של מאונטאוליב העוסק במיניות וחלומו של נאסים העוסק בשאלת האמת ההיסטורית.

הפרק הרביעי של העבודה, שהוא במובנים רבים הפרק המרכזי בעבודה כולה, עוסק במעמדה של העיר אלכסנדריה כמרחב פואטי בו עבר המחבר תהליך לימינאלי בו יסוד המיניות היה מרכזי. מעמדה של העיר נידון מכמה זוויות: הזווית הראשונה עוסק בשאלת יחסי הגומלין שבין היחיד לבין סביבתו על פי תפיסתו של המחבר. הזווית השנייה עוסקת כעיר כמרחב הממשי בו התגורר המחבר בשנות מלחמת העולם השנייה. הזווית השלישית עוסק באופנים בהן תוארה העיר ביצירה כהוויה טרנסנדנטלית המשמשת את המחבר כמולדת בדיונית.

הכתיבה אודות העיר היוותה עבור המחבר במה לכתיבה אודות הקשר בין היחיד לסביבתו והאופנים בהם סביבה זו מפרקת את חווית זהותו הלכידה של היחיד למול סביבה בה הוא חש מנוכר, חסר אונים ולעתים אף באיום לחייו. הכתיבה אודות העיר אלכסנדריה, על ההגעה אליה, השהייה בה, עזיבתה והחזרה אליה, כוננה את חווית השתייכותו הבדיונית והיתה חלק מתהליך התמודדותו עם אובדנה של החוויה הבראשיתית של ההשתייכות למולדתו.

אלכסנדריה שימשה את דארל כמרחב ממשי ופואטי אשר אליו הוא הגיע, אשר בו הוא שהה, ממנו הוא נפרד ואליו ניסה לחזור דרך כתיבתו. מגוון הפרקטיקות הללו הם המרכיבות את חווית השתייכותו אשר בתוכה קיימת ליבה של חווית גלות. פרק זה חוקר ביטויים אלו כפי שהתקיימו בכתיבתו של דארל, בהשראת דבריה של חביבה פדיה (2011),

"ככל שנעמיק לשורשי הפרקטיקה של גלות כריטואל נראה שהיא קשורה בהליכה, ובעיקר ביחס לעיר... למתח שבין הליכה בלב העיר לבין הליכה חסרת מנוח ממקום למקום." [18]

הפרק החמישי של העבודה עוסק באספקטים ביוגרפיים הקשורים לכתיבתו של דארל בכלל ולרביעייה האלכסנדרונית בפרט. מתוארים פרטים מהשתלשלות מהלך חייו בכדי לחקור ולדון בקשר ההדוק בין היסודות הביוגרפים והבדיוניים של כתיבת היצירה.

עבור דארל, הכתיבה הבדיונית היתה הפלטפורמה המתאימה לחשיפה הביוגרפית בה חפץ. בכתיבתו הבדיונית, היה דארל יכול לשלוט באופן שבו פרטים ביוגרפיים על חייו השתלבו בכתיבה. בראיונות הרבים שניהל לאחר הצלחת הרביעייה האלכסנדרונית בשנות הששים, הוא נענה לשאלות אודות קורות חייו ברצון בדרך כלל אך גם נטה למסור גרסאות שונות בהתאם לקו המסוים אותו נטה להעביר באותו זמן.[19] תפיסתו של האמת על חייו היתה כשל חפיסת קלפי קוסם אותם הוא פרש בפני הקהל, מותיר להם את הבחירה. הוא נתן לעצמו חירות כמעט מלאה להפוך לבדייה את חייו.

המתודה

הרובד המתודי הראשון הוא המפגש שבין היסודות הביוגרפיים ליסודות הבדיוניים בפרשנותן של יצירות ספרותיות.[20] על מורכבות היחס בין הביוגרפי לבדיוני בספרות, ובמיוחד בספרות העוסקת בבחינת השאלות הקשות העומדות בבסיס ההתמודדות האנושית עם הקיום, עומד שגיא (2009) במחקרו על ספרו של אפלפלד פולין ארץ ירוקה.[21] שגיא מצביע על הסתירה הקיימת לכאורה בין שני מושגים אלו. הסיפור הביוגרפי מתייחס לעובדות חייו של הסופר בעוד שהסיפור הבדיוני מתייחס למבעי תודעתו הכתובים. אולם סתירה זו מאבדת מתקפותה כאשר מתחשבים בכך שגם סיפור אוטוביוגרפי הוא סיפור בדיוני בעצם היותו סיפור העושה שימוש בשפה ובעזרתה מייצג את הזיכרון. בכל בחירה להכליל סיפור כזה או אחר בתוך סיפור ביוגרפי מעורב מעשה של בדיה ויצירת קשרים שלא היו מצויים בהכרח בהווית הסיפור כפי שהתקיימה למעשה. ברגע שבו אנו מספרים דבר כלשהו על אודות העבר, מובאת לתוך מעשה הסיפור תודעת המספר ובכך נוצק לתוך הסיפור אלמנט בדיוני. וכך גם לגבי הבדיוני המתייחס בהכרח לחוויות הקיומיות של הסופר בעת המודרנית. טענת המחקר היא כי הביטוי הבדיוני ביצירה הרביעיה האלכסנדרונית הינו ביטוי לתהליך הרפלקסיבי של לורנס דארל הכותב בכדי לתת ביטוי לקיומו הממשי ולעצב בכך את תודעתו כאדם. התפיסה כי שילוב בין יסודות בדיוניים ליסודות ביוגרפיים אפשרי ואף נחוץ בכדי להעניק נפח לתהליך הרפלקסיבי מהווה סינטזה בין העמדות השוללות את חשיבות הביוגרפיה בהבנת הטקסט מצד אחד לבין העמדות המעצימות את הניתוח הביוגרפי כדרך להבנת הטקסט.

העמדה השוללת כמעט לגמרי את תקפות היסוד הביוגרפי בניתוח הספרותי יוצגה על ידי התיאוריות הפוסט-סטרוקטרואליסטיות שבישרו על מותו של המחבר, כמו זו של בארת (2005) שהופכות את היסודות הביוגרפיים של המחבר לשוליים. בארת כותב כי

"תהליך ההבעה בכללותו הוא תהליך ריק המתפקד באופן מושלם מבלי שיהיה צורך למלאו באישיות של הדוברים."[22]

העמדה המעצימה את היסודות הביוגרפיים בהבנת הטקסט מתבססת על כך שהמהלך הביוגרפי עושה שימוש נרחב בטקסטים שמושא הביוגרפיה כתב. השאיפה להתחקות אחר התהליך הרפלקסיבי של מושא המהלך הביוגרפי דוחפת את הפרשן לנתח את הטקסט כמכיל עדויות עצמיות ורמזים לפענוח נסיבות חייו. כיוון שמשאלתה של הפסיכואנליזה היא להבין את התנהלותו של האדם על פי אירועים מוקדמים ומשמעותיים בחייו, הביוגרפיה היוותה את אחד השדות המוקדמים בהם הפסיכואנליזה פגשה את הספרות.

תפיסה פשטנית זו של הטקסט הספרותי ושל החיטוט בו בכדי לאתר את עקבות ילדותו של המחבר הביאו לביקורת עזה על המתודה כולה וייצרו את הרקע לאמירתו הכוללנית של בארת המרוקנת את דמותו של המחבר. אולם ביקורתו המוצדקת של בארת ואחרים על התמקדות יתר בסופר עצמו אינה לוקחת בחשבון את ההבדל החשוב בין הסופר לבין דמותו של המחבר כפי שעולה מקריאה ביצירתו. דמות המחבר מתכוננת ופועלת בהקשרים מסויימים שהתעלמות מהם, על ידי קריאה צרה של הטקסט, עושה עוול לטקסט עצמו.

ההתעלמות מההקשרים השונים של המציאות בתוכה נכתבה היצירה נראת בלתי מספקת במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את התפיסה ההרמנויטית הגורסת כי ניתן להבין את הפרט רק בהקשר רחב כפי שנוסחה על ידי הוגים שונים לאורך השנים, ולדוגמא כבר על ידי שליימכאר (1977) שכתב בתמציתיות מופתית כי

"The Particular can be understood only from the whole". [23]

הרובד השני הוא המרחב המתודי הפסיכואנליטי. הבחירה להשען על תיאוריות פסיכואנליטיות כמתודה אשר בעזרתה יערך מחקר זה של הרביעיה האלכסנדרונית נובעת מארבעה טעמים מרכזיים. הטעם הראשון נובע מטענת המחקר המתייחסת לתהליך הרפלקסיבי של המחבר ביצירה זו כניזון מהחוויות הקיומיות ששימשו את הבסיס ליצירה. אין מדובר במחקר גנאולוגי המתיימר להבין ולהסביר את מניעיו או סיבותיו של הסופר אלא להראות את ביטויי תודעתו והתהליכים הרפלקסיביים בהם היה מצוי בכתיבת היצירה עצמה.

פרשנות זו אינה בגדר רדוקציה של יצירתו של דארל כניתוח פסיכולוגי של קורות חייו. מושא הפרשנות הפסיכואנליטית המסורתית כפרקטיקה טיפולית נמצא בתוך החדר בו נערכות שיחות בין מטפל למטופל.[24] החלת מתודות פסיכואנליטיות של פרשנות טקסטואלית על יצירות ספרותיות לא מעתיקות את המודל הטיפולי לתוך השדה הספרותי.[25] הטקסט הספרותי ודמות הסופר אינם בגדר מטופל אשר את דבריו ניתן לפרש. התפיסה הפסיכואנליטית לגבי הספרות כסוביקט אותו ניתן לפרש באופן אוביקטיבי עורערה על ידי חוקרים רבים והתפתחה לתפיסה העושה סינטזה בין התחומים.[26] שימוש מדוד ומתודי בתובנות פסיכואנליטיות בזיקה לטקסטים ספרותיים מניב הבנות ביקורתיות ביחס לאופן שבו כתיבתו של דארל היוותה מאמץ להקנות משמעות לחווית קיומו אשר בבסיסה, לטענת המחקר, עמדה החוויה של הרחקתו ממקום הולדתו וממשפחתו. שימוש מדוד זה ניזון גם מאזהרתו של דארל עצמו בכל הנוגע לשימוש מכליל ומכפיף בשפה.

"Words kill love as they kill everything else." [27]

הטעם השני טמון בעובדה שתיאוריות פסיכואנליטיות היו קרובות במיוחד לליבו של לורנס דארל, העסיקו אותו לכל אורך חייו, והיוו מקור השראה מרכזי הן מבחינה תוכנית והן מבחינה מבנית.[28] תשוקתו של דארל להבין את התהליכים הסמויים והגלויים שהבנו וכוננו את חייו, כיוונה אותו לעבר השדה הפרודיאיני כפי שנתפס באירופה של שנות השלושים והילך.[29] פרשנות הרביעייה האלכסנדרונית דרך הפרספקטיבות המוצעות על ידי התיאוריות הפסיכואנליטיות מאפשרת את שרטוט השדה התרבותי בתוכו פעל דארל כמחבר.

פרשנות השתיקה המקיפה את היחיד, המהווה את אחד מעמודי התווך של הפרויקט הפסיכואנליטי עם דגשו על חקר הלא-מודע, המקבלת הד נוסף ברביעיה, היא בגדר חקר התהליך הרפלקסיבי של המחבר. תהליך זה קשור לסוגיה נוספת המשמעותית למרחב המשותף בין הדיספלינות, והיא השאלה לגבי מקורות היצירתיות של הסופר, המהווה את הטעם השלישי לשימוש במתודה הפסיכואנליטית.

הטעם הרביעי המפגיש בין התחומים בפרשנות הרביעיה הוא נושא המיניות אותה תפס מחבר היצירה ככוח מניע מרכזי בהתפתחות האישית והבין-אישית. ההשראה שקיבל מהתיאוריה הפרוידאנית בדבר מרכזיותה של המיניות והנזק שנגרם ליחיד באם מיניות זו מדוכאת, מקבלת ביטוי חוזר ולעתים אף חריף לכל אורך היצירה.

הרובד השלישי עוסק בתפיסת הגלות וההשתייכות. הרביעיה האלכסנדרונית היא יצירה העוסקת ביחס של האדם למקום בו הוא נמצא וגם ביחסו של האדם למקום ממנו הוא הגיע, למקום אותו הוא איבד. המושג השכיח ביותר בהקשר זה הינו מושג שנעשה בו שימוש רב והוא מושג הגלות.

מעקב אחר התגלגלותה ואופניה השונים של המונח עמוס המשמעויות הזה הינו כמסע בשבילי התפתחותה של התרבות האנושית. הגלות איננה מצב אובייקטיבי הניתן להערכה ולכימות באמצעים מדעיים. אי לכך, אמירות אוניברסליות או מהותניות לגבי טיבה של הגלות ראויות להתייחסות ספקנית.[30] אולם הגלות אינה חוויה מיטיבה גם כאשר היא נתפסת כחוויה בסיסית ומהותית. הגלות מהווה חווית שבר שעשוי להפוך להיות מצב בראשתי לכאורה אולם עדיין ניתן להתחקות על אופיו הטראומטי, כלומר על נסיבות התהוותו, דרך קריאת עדויות של מי ששרד את החוויה. על הגלות כטראומה ניתן וראוי לחפש עדות בטקסטים ספרותיים כפי שכותבת פדיה (2011).

"אני מציעה לקרוא מסמכי יסוד תיאולוגיים ספרותיים או היסטוריוגרפיים של התקופה בהתאם לדפוסי השיח של בחינת טקסטים ספרותיים כמכילים עדות – גם אם כזאת שאינה מודעת לעצמה כעדות – על טראומה." [31]

ישנם כמה מושגים העולים משדה המחקר של יצירות ספרות שנכתבו על ידי סופרים שהתרחקו ממולדתם המאפשרות להבחין בהשראה הנוצרת בעת ריחוקו של סופר מתרבותו. כך למשל טובע סיידל (1986) את המושג "דמיון גלותי" (Exilic Imagination) ומראה כי הניתוק מהמולדת משול לניתוק מעולם התוכן של הסופר. ניסיונו של הסופר לשוב אל מולדתו מתבצע דרך מעשה הכתיבה – ניסיון שמטבעו הוא אינו מעשה של הגשמה מוחשית של שיבה ממשית אלא הוא הגשמה לשונית. מצד אחד, חווית המולדת נתפסת כמדכאת ואינה מאפשרת התמסרות ליצירה. השהייה בגלות יוצרת לכאורה את התנאים המתאימים ליצירה. מצד שני, הגלות גם גורמת לניתוק בין הסופר לבין תנאי מחייתו הטבעיים שמהם נובעת יצירתו מלכתחילה. בכך הופכת חוויית הגלות עצמה למרכזית ואף חיונית למעשה היצירה. [32]

מושג רלוונטי נוסף למחקר זה הוא המושג אותו טובע גריפית (1978) בכותבו על סופרים אפריקאיים וקריביים הכותבים באנגלית, המתאר מצב של "גלות כפולה" (Double Exile), שבה המחבר נמצא הרחק ממקום הולדתו ומהתרבות המשמשת לו כהשראה וגם כותב בשפה שאינה שפת אימו. גריפית מראה כיצד מצב זה היווה זרז ולא גורם מעכב בתהליך היצירתי. הוא טוען כי יש ערך מוסף לאיכות הספרותית של סופרים גולים בגלל ההכרח שלהם להתמודד עם מצבם הייחודי. [33]

המושג השלישי הלקוח מתוך שדה המחקר על ספרות שנכתבה על ידי סופרים גולים מהדהד את הפרספקטיבה הפסיכואנליטית. חווית הגלות המתוארת על ידי הסופרת הקרואטית דוברבקה אוגרשיץ' (1993) היא חוויה מעשירה באופן אירוני כיוון שהיא מאפשרת לסופר הגולה מבט מרוחק על הסביבה האמנותית והקהילתית שבתוכה היא גדלה. חוויה זו, המתוארת כשומרת על שיווי משקל בין היותה הרסנית ליצירתית, מאפשרת "התבוננות מפרקת" (Defragmented) על שאלת זהותו של הסופר. פירוק זה, כחוויה קיומית המתקיימת גם במצבים שאינם מושתתים על חוויית הגלות, מהווה מרכיב מהותי בזהותו של כל סופר ויוצר. [34]

החזרה של דארל לשפה כמקום בו ניתנת עדות מודעת או לא למעשה הגלות מתוארת גם על ידי המשגתו של דרידה (2007) הרואה את המרחק שיכול הסופר לתפוס מתרבותו כמרחק משחרר. בכותבו על מושג הנוכרי בהקשר של הכנסת האורחים, הוא מתייחס אליו כאל זה המסוגל לשאול שאלות המערערות תפיסות מסורתיות.[35] מעמדו זה של הנוכרי מתייחס גם לשאלות של התייחסות ושל שארות.[36] דרידה קושר שאלות אלו אל האופן שבו התרבות מדירה מתוכה את מה שנתפס כחריג, כנכרי, ובכך מגדירה את גבולות ההשתייכות אליה.[37] דרידה קושר קשר ישיר בין עובדת הנוכריות, הגלות והעקירה לבין השימוש בשפת האם. הוא כותב: "הלשון היא המולדת"[38] ובכך מצביע על חווית המולדת כעל חוויה פנימית אינהרנטית. בכך הוא מעורר את השאלה לגבי היחס שבין דארל לשפת האם שלו, האנגלית, שבה כתב כל חייו, גם כאשר כתב אודות חווית גלותו ותלישותו מהתרבות האנגלית.

הגלות היא מצב תרבותי פוליטי שבו אדם מתרחק או מורחק ממקום היוולדו עקב נסיבות חברתיות שבגללן אינו יכול להמשיך להישאר במקום זה. תהליך כזה מבודד את היחיד ממשפחתו ומחברתו.[39] ניתן גם להתייחס למצב הגלות כחוויה סובייקטיבית המתארת מצב נפשי, קוגניטיבי ורוחני שבו מצוי האדם ביחס לסביבתו ולחוויית העצמי(ים) שלו. חוויה זו באה לידי ביטוי דרך השפה. הדיבור על אודות הגלות מגלה את מרכזיותה בחוויה האנושית ומאפשר התבוננות בה כחוויה מכוננת, בתהליך החושף את מורכבותה.[40] ניתן להתייחס אל הגלות כאל עונש על התנהלות בלתי הולמת. הגלות היא ההרחקה של אדם ממשפחתו ומסביבתו בעקבות מעשה, או אי מעשה, שעורר את אי נחת השלטונות. ככזה, הגולה הינו אדם רדוף וסובל, שאינו מוצא מנוחה הרחק ממולדתו ומתייסר על גורלו.

בה-בעת, הגלות היא מסע ומפגש עם כל מה שאינו מוכר לאדם, מפגש עם החדש והשונה, בתוכו ומחוצה לו. הגלות תהליך של אפשרות לשינוי ולגילוי עצמי. חווית הגלות עשויה להיות זו הדוחפת אדם ליצירת ההזדמנות לשוב, בין אם זו שיבה ממשית או שיבה המתממשת ביצירה של מסע גילוי העצמי. [41]

ערעור זה על זהותו הפנימית של המחבר בהיותו בגלות מקבל ביטוי מוחשי האופן שבו הבנה דארל את דמויות המחבר ברביעיה האלכסנדרונית. דמות המחבר של היצירה הינה דמות מרובת זהויות ומפורקת. לא ניתן להצביע על דמות מחבר ברורה אחת והשאלה מי הוא מחבר הרביעיה האלכסנדרונית היא שאלה שעשויה להישאר ללא מענה. דארל הבנה תפיסה זו של דמות המחבר כדמות מפורקת באופן שניכרת בה השפעה של חשיבה שהופיעה מאוחר יותר בעבודתה של קריסטבה (1984) הטוענת כי זהותו של הסובייקט אינה ישות יציבה, אחידה ובת-אימות אלא היא מכוננת על ידי הקריאות הלשוניות, החברתיות והפסיכואנליטיות השונות שלו. עבור קריסטבה, הדיון בסוביקט כרוך בדיון בשפה.

"אנו סובייקטים תמידיים של הדיבור האוחז בנו. אולם אנו סובייקטים en process המאבדים ללא הרף את זהותנו, את יציבותנו, לנוכח התנודות של יחס זה לאחר, שאתו אנו בכל זאת נשארים מאוחדים הודות לאיזשהי הומוסטאזיה". [42]

אי יציבות זו של הסוביקט והביטויים היצירתיים של אי יציבות זו, ובמקרה המסויים הזה של דמות המחבר של הרביעיה האלכסנדרונית, מהווה נושא מרכזי של עבודת דוקטורט זו. דארל היבנה את דמות המחבר כדמות בעלת זהות לא יציבה המורכבת מריבוי עצמי(ים) והמכוננת עצמה באופן שונה בהקשרים שונים ובכך מיקם אותו כדמות מודרנית אשר שאלות קיומיות מגדירות את זהותו ואשר מתוכן נובעת יצירתו.

אי יציבותה של זהות המחבר הינה היבט נוסף לאי יציבות השתייכותו של היחיד למקום. כיוון שחווית הגלות נתפסת כמרכזית בתפיסה הפוסט-מודרנית, כפי שגם מחבר הרביעיה מדגיש, וכפי שיפורט בפרק הרביעי, שאלת הגלות מקבלת מימד נוסף כאשר מנסים לדמיין את סיומה, כלומר את חווית שיבה. חווית הבית\מולדת שאיננו ואולי לא היה אף פעם הופכת להיות טבעו השני של מחבר היצירה. אין הוא מסוגל לחזור באופן מוחשי למקום שאותו הוא רק יכול לדמיין. השאלה היא לא כיצד ניתן למצוא מחדש בית אבוד זה אלא להראות את האופנים שבהם החיפוש אחר בית זה, החיפוש אחר יציקת תוכן וכינון חווית ההשתייכות הדינמית, מהווים כוחות יצירתיים בחייו של האדם ומייצרים את ההצדקה לקיומו.[43] שאלת השיבה של היחיד למקום הבראשתי הינה גם שאלת השיבה לחוויתו כעצמי לכיד שאינו מפרק על ידי שאלות קיומיות.

חווית האובדן, חווית הגלות, חווית הבית-שאיננו וחווית הזרות הן כולם ביטויים לשאלות קיומיות\דתיות אותן שואל עצמו האדם בניסיונו להבין את מיקומו בעולם. הן עשויות להוות כוח מניע ליצירתיות דרכה ניתן לחוות שאלות אלו באופן המכונן את זהותו של הסוביקט.

הסופר שלא ניתק מהזיקה הראשונית ממולדתו לא מפסיק לקיים את ההתייחסות למולדתו ומקיים את האפשרות של שיבה בכתיבתו ובחייו. הזיכרון של המולדת הופך להיות השיבה עצמה, ובאופן פרדוקסלי מאפשר למחבר הגולה לבסס זיקה מחודשת ואוטנטית למולדת שאליה הוא מתעתד, אך אינו מתכוון לשוב. הכתיבה עשויה ליצור חוויית מולדת חלופית אולם מטאפורה זו אינה בהכרח מחליפה את השיבה הממשית.

השאלה מהו המקום שאליו ניתן לשוב מעסיקה בדרך כלל מחברים גולים שההתנתקות ממולדתם נכפתה עליהם. אסיים בדוגמה אחת שהיא עבודתו של המשורר הפלסטיני מוחמד דרוויש (2008) אשר את מירב עבודתו עשה הרחק ממולדתו ואשר הגלות והגעגועים לשיבה תופסים בה חלק מרכזי. עבודתו מעניינת במיוחד בהקשר זה כיוון שגם כאשר ניתנה לדרוויש האפשרות "לשוב", הוא לא נענה לה לאורך זמן, היות שמולדתו כפי שאליה התגעגע טרם התקיימה עקב המשך תנאי הכיבוש. במובן הזה, גלותו של הסופר הינה נצחית והיא הממשיכה לאפשר את תנאי כתיבתו. שיבה תחסל במקרה כזה את המוטיבציה לכתיבה ותסמן את הקוטב המנוגד להתמסרות מוחלטת ליצירתיות – עבורה מוכן היוצר להקריב את קשריו הארציים.[44]

[1] Durrell, Lawrence, 1960, Clea, London: Faber & Faber, p. 184 [2] עדות משנית למאמצו של דארל להתעלם מתיאור ליניארי של מהלך הזמן היא בהרגלו שלא לציין תאריכים על גבי מכתבים. הרגל זה הקשה ביותר על הביוגרפים שלו לסדר כרונולוגית את חלופות המכתבים המרובות שלו ואף זכה למספר רב של גינויים מצד נמעניו, ביניהם ט.ס. אליוט, שהקפיד לציין את תאריך קבלת כל אחד ממכתביו של דארל אליו. [3] Young, Kenneth, 1959, “A Dialogue with Durrell”, in Encounter, Vol. 13 No. 6, p. 62 [4] Boccia, Micahel, 1989, “Lawrence Durrell’s Alexandria Quartet: Novel and Palimpsest”, in Form as Content and Rhetoric in The Modern Novel, New York: Peter Lang, pp. 149-181; Begnal, Michael H., 1991, “The Alexandria Quartet: Durrell Meets Pursewarden Meets Lewis Carrol”, Studies in the Literary Imagination, Vol. 24 (1), pp. 119-25 [5] קריסטבה, ז'וליה, 2009, זרים לעצמנו, תל אביב: רסלינג, עמ' 13 [6] MacNiven, Ian. S. 1998, Lawrence Durrell: a Biography , London: Faber & Faber, p. 645 [7] Nin, Anäis, 1967, The Journals of Anäis Nin, Vol. Six 1955-1966, London: Quartet Books, p. 125 [8] MacNiven, Ian 1998, Lawrence Durrell: a Biography , London: Faber & Faber, p. 187 [9] Durrell, Lawrence, 1983, “Interview with Piero Sanavio”, in La Stampa, November 1983, pp. 21-26; Markert, Lawrence, 1987, “The Pure and Sacred Readjument of Death: Connections between Lawrebce Durrell’s Avignon Quintet and the Writings of D.H. Lawrence”, in Twentieth Century Literature: A Scholarly and Critical Journal, Vol. 33, pp. 550-64 דארל כותב ישירות על ד.ה. לורנס גם בכרך הרביעי של הרביעיה, קלאה, כאשר הוא מייחס לאחת מהדמויות המרכזיות, פרסוורדן, חברות קרובה עימו (עמ' 141). [10] Dibdin, Michael, 1990, “One Man’s Retreat from Pudding Island”, in Independent on Sunday, November 11th, 1990, p. 27 [11] Godshalk, William, 1967, “Some Sources of Lawrence Durrell’s Alexandria Quartet”, in Modern Fiction Studies, Vol. 13,pp. 361-174 [12] Durrell, Lawrence, 1958, Balthazar, London: Faber & Faber, p. 101 [13] Durrell, Lawrence, 1957, Justine, London: Faber & Faber, p. 26 [14] Fraser, George, 1973, Lawrence Durrell: A study, London: Faber & Faber, pp. 12-39; Moore, Harry, 1962, “Lawrence Durrell and the New Romanticism”, In H. Moore (Ed.), The World of Lawrence Durrell, Carbondale: Southern Illinois University Press, pp. 24-37 [15] Winnicott, Donald 1960, "The Theory of Parent-Infant Relationship", in The Maturational Processes and the Facilitating Environment, London: Karnac Books, p. 54 [16] Freud, Sigmund 1900, The Interpretation of Dreams, In: J. Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud Vol. 5, London: Hogarth Press, p. 506; Laplanche, Jean and Pontalis, Jean, 1973, The Language of Psychoanalysis, New York: W.W. Norton & Company Inc., p. 125 [17] Freud, Sigmund, 1915, "Repression", In J. Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Vol. 14, London: Hogarth Press, pp. 154-56 [18] פדיה, חביבה, 2011, הליכה שמעבר לטראומה, תל אביב: רסלינג, עמ' 31 [19] Ingersll, Earl, Ed., 1998, Lawrence Durrell: Conversations, Cranburry: Associated University Presses, pp. 12-34 [20] בין הדוגמאות הרלוונטיות למחקר זה אציין את המחקר אודות הסופרת הקריבית, ג'מיאקה קינקייד, בו מנתחת לואיז ברנרד (2002) את היחס ביוגרפי\בדיוני כביטוי לנסיונה של הסופרת לאחות חווית זהות עצמית פוסט-קולוניסטית. Bernard, Louise, 2002, “Contemporary and Return: Reclamation of the (Postmodern Self) in Jamaica Kincaid’s The Autobiography of My Mother and My Brother”, in Modern Fiction Studies, Vol. 48:1, pp. 113-138 דוגמא נוספת היא במחקרו של זוורדלינג (2003) אודות וירג'יניה וולף והתמודדותה עם חוויות ילדותה דרך כתיבתה הבדיונית. Zwerdling, Alex (2003), “Mastering the Memoir – Woolfe and the Family Legacy”, in Modernism/Modernity, Vol. 10:1, pp. 165-188 [21] שגיא, אבי, 2009, המסע האנושי למשמעות, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 152 [22] בארת רולאן, 2005, מות המחבר, תל אביב: רסלינג, עמ' 12 [23] Schleiermacher, Friedrich, 1977, Two Academy Adresses of 1829: On the Concept of Hermeneutics, Hermeneutics: The Handwritten Manuscripts, ed. Heinz Kimmerle, Trans. Duke James and Forstman Jack, Missoula: Scholar Press, p. 210 [24] קיים לפחות מחקר אחד שבו מתואר שימוש טיפולי בתובנות הנגזרוץת מקריאת הרביעיה. מדובר במחקר שעשה שימוש בנרטיבים השונים מתוך היצירה כחלק מתוכנית הכשרה למטופלים משפחתיים. Kaufman, Barbara, 1995, “Training Tales in Family Therapy: Exploring The Alexandria Quartet”, in Journal of Family and Marital Therapy, Vol. 21, pp. 67-81 [25] Steele, Robert, 1979, “Psychoanalysis and Hermeneutics”, in International Review of Psychoanalysis Vol. 6, pp. 384-411 [26] Holland, Norman, N., 1973, Poems in Persons, New York: W.W. Norton & Company, pp. 163-175 [27] Durrell, Lawrence, 1958, Mountolive, London: Faber & Faber, p. 49 [28] Franklin, Steve, 1979, “Space-Time and Creativity in Lawrence Durrell’s The Alexandria Quartet”, in Perspectives on Modern Literature, Vol. 5, pp. 55-61; Fraser, G.S., 1970, Lawrence Durrell, London: Faber & Faber, pp. 23-61; Johnson, Buffie, 1987, “Personal Reminiscences of Lawrence Durrell, Twentieth Century Literature: A Scholarly and Critical Journal, Vol. 33, pp. 287-292 [29] Boone, Joseph, 1989, “Mapping’s of Male Desire in Durrell’s Alexandria Quartet”, in South Atlantic Quarterly, Vol. 88, pp. 73-106 [30] Thompson, Edward. 1989, “The Writer in Exile, The Good Years”, in Slavic and East European Journal, Vol. 33 No. 4, pp. 124-156; Denford, John 1981, “Going Away”, in International Review of Psychoanalysis, Vol. 8, pp.325-332 [31] פדיה, חביבה, 2011, הליכה שמעבר לטראומה, תל אביב: רסלינג, עמ' 20 [32] Seidel, Michael 1986, Exile and the Literary Imagination, New Haven and London: Yale University Press, pp. 67 & 121 [33] Griffiths, Gareth 1978, A Double Exile, London: A Marion Boyar Book, pp. 9-56 [34] Parker, Kim, 1993, “Home is where the Heart Lies”, in Transition No. 59, pp. 65-77 [35] דרידה, ז'אק, 2007, ברית וידוי, תל אביב: רסלינג, עמ' 54 [36] שם, עמ' 69 [37] שם, עמ' 97-80 [38] שם, עמ' 108 [39] Grinberg, Leon and Grinberg Rebeca 1989, Psychoanalytic Perspectives on Migration and Exile, New Haven: Yale University Press, pp. 13-38; Jackson, Judith 1991, “Psychoanalytic Perspectives on Migration and Exile”, in International Journal of Psychoanalysis, Vol. 1991, pp. 752-754 [40] Gadamer, Hans Georg 2004, Truth and Method, 2nd Edition, New York: Continuum Press, pp. 469-483; Kritzman, Lawernce 1997, “Camus’ Curious Humanism or the Intelectual in Exile", MLN, Vol. 112, pp. 550-575; Said, Edward 1984, “The Mind of Winter: Reflections on Life in Exile." Harper's Bazar, September pp. 49-55 [41] שגיא אבי, 2006, "מחויבות ערכית וזהות בקיום רב-תרבותי" בתוך רב תרבותיות במבחן הישראליות, עורך: נחתומי אוהד, ירושלים: מאגנס, עמ' 79-61; Spero, Moshe Halevi, 1996, “Original Sin, the Symbolization of Desire, and the Development of the Mind; A Psychoanalytic Gloss on the Garden of Eden”, in Psychoanalysis and Contemporary Thought, pp. 499-562 [42] קריסטבה, ג'וליה, 2004, בראשית היתה אהבה, תל אביב: רסלינג, עמ' 40 [43] Kolakowski, Leszek, 1985, “In Praise of Exile”, in Times Literary Supplement, Oct. 11th, pp.1133-34 [44] דרוויש, מוחמד 2008, כפרחי השקד או רחוק יותר, תל אביב: הוצאת פיתום וספרי עיתון 77