סיפור ששמעתי מפי אדם בן 34 על מקרה שקרה בילדותו. הציטוט מדויק כמידת האפשר:
"היום שאני חושב על הקיץ הגדול שהיה לי פעם, הכל נראה דמיוני. הכל קרה בגלל ניסים. את ניסים אף פעם לא אהבנו, הוא אף פעם לא היה אתנו ודרש תמיד שנבוא אליו. בדרך כלל איינו הולכים לבית הגדול של נתי שגר לבד בבית עם סבתא שלו, בגלל שהוריו אף פעם לא היו בבית. רק היום אני יודע איפה הם היו, אבל אז אמרו לנו שהם בנסיעות וזה הספיק. לא היה חשוב לאף אחד מאתנו איפה הם באמת.
העיקר היה שסבתא מרגוט של נתי היתה סבתא מרגוט של כולם ותמיד נתנה לנו שוקו חום וחם עם עוגיות רכות וחמות שהיו ממולאות בריבת תותים. היינו יושבים במרפסת ומסתכלים על אבא של ניסים, שקראנו לו גוליית למרות שקראו לו באמת שמואל ואפילו לא שמוליק רק שמואל, שחוזר מעבודה ומוריד את הסחורה מהמשאית שלו. תמיד רצינו להיות כמו גוליית, ואני עצמי ביליתי שעות מול המראה מנסה להבין מדוע איני יכול להיות כמו גוליית. אבא של ניסים, גוליית, היה ענק וחזק.
הוא היה יוצא מהמשאית לבוש בגופייה כחולה שמבעד לחורים בה בצבצו תמיד שערות שחורות ועבות, בדיוק כמו אלו שעל ראשו של ניסים. הייתה לו קרחת קטנה באמצע הראש ונתי- שהיה בדך הכל בן 11 – אמר שהקרחת היא בגלל שהוא היה פעם דתי והייתה לו כיפה ואז כשאמו של ניסים מתה הוא הוריד את הכיפה וה' העניש אותו על ידי כך שעשה לו קרחת שהייתה תמיד מלוכלכת כמו ידיו ופניו. אז חשבתי שגוליית צריך להיות נורא אמיץ אם הוא לא פוחד מה' ובטח ה' מכבד אותו אם הוא לא הרג אותו על פשע חמור כזה כמו התכחשות לאל.
לפעמים היה חוזר הביתה מוקדם ואז יכולנו ללכת לניסים למרות ששנאנו אותו בגלל הנזלת שתמיד היתה לו, ובגלל שתמיד התעטש והיה מרטיב את כולם ברוקו, והוא התעטש המון.
הוא היה גם יורק תוך כדי דיבור, בגלל שיניו הבולטות, והיה לו קול חד מדי שתמיד הפריע לשלווה שבה היינו. אמא שלי אמרה שאני מוכרח להיות טוב לניסים בגלל שקשה לו להיות בלי אמא, אבל הוא הגעיל אותי וחוץ מזה נתי אמר שאסור להתקרב אליו בלי רשות ואם נתי אומר אז כולם מוכרחים להסכים.
נתי היה גם זה שסיפר שראה שני מבוגרים מרביצים לגוליית ליד בית הקפה שבסוף השדרה הגדולה, ליד הגן. לא יכולנו להאמין לו בגלל שאף אחד לא יכול להרביץ לגוליית, כך האמנו אז, אבל נתי אמר שהוא ראה ומכיוון שנתי היה היחידי שדיבר אי פעם עם אבא של ניסים האמנו לו ובאותו ערב החלטנו שמוכרחים ללכת לניסים.
באותו ערב אבא של ניסים ישב לבדו בסלון מול הטלוויזיה אבל ראינו שבעצם הוא בוכה.
הוא בכה והיה לבדו. בדרך כלל היה מוקף בחברים ששתו בירה ועישנו סיגריות שעשו המון עשן וצחקו כל הזמן, ואבא של ניסים היה שולט עליהם כמו שנתי שלט עלינו.
אבל הפעם הוא ישב לבד ושתי דמעות זלגו לו מהנינים והא קרא לניסים. חיבק אותו ונישק אותו והחזיק אותו במשך המון זמן סתם כך והסתכל לו בעיניים ואחר כך חזר לטלוויזיה ולסיגריות ואלינו אפילו לא הביט, ואפילו לנתי לא חייך, ולא שאל אותו " מה שלומך היום, ידידי הצעיר?"
בקול עבה כמו תמיד.
"יש לו בעיות" ענה ניסים לשאלתנו הדוממת, בקול מועד מהתרגשות.
"אמרתי לכם! אתם רואים שצדקתי?! " אמר נתי בקול מתנשא. "ידעתי שזה לא יכול להיות שטעיתי, ידעתי שראיתי שמישהו מרביץ לו".
"מה מרביצים. מי מרביץ?". ניסים כבר היה קרוב להיסטריה ונתי התקרב אליו וחבק אותו ולחש לו משהו למרות שמקודם אסר עלינו להתקרב לניסים, אבל לנתי היה מותר וחוץ מזה זה היה מקרה חירום וכולנו הבנו את זה.
אותו הערב היינו כולנו במצב רוח שחוזר רק פעמים בכל החיים. כולנו ניסינו לשעשע את ניסים, לא כל כך בגלל שהיה איכפת לנו ממנו, פשוט היינו מתים לדעת מה קרה לגוליית שגרם לו, לאדם כה נערץ, שתמיד היה חביב לבכות. ויותר מזה היינו מעונינים לדעת מי גרם לו לבכות ולמה.
מאוחר יותר נתי נזכר שסבתו היתה ידידה טובה של גוליית ומדי פעם הם היו מסתודדים להם במרפסת ואז כולנו התהלכנו בשקט עד שהם גמרו לדבר. היה ברור לנתי שסבתו תדע הכל והוא הבטיח לספר לנו. באותו ערב התפזרנו מוקדם לביתנו, מחכים בקוצר רוח למחרת.
היה זה הלילה הראשון שבו הלכתי לישון ברצון ובציפיה כה עזה ליום המחרת. היתה לי הרגשה ששלוות חיינו תופרע ושוב לא נוכל לראות א גוליית.
למחרת בכתה, העביר נתי את הבשורה מפה לפה. אבא של ניסים היה חייב כסף לסולומון. סולומון היה המנהיג של הפושעים בשכונה. די היה בשמו כדי להעביר רעד בנו, נוסף על העובדה שחבורת נעריו היתה החבורה היריבה שלנו, ולא פעם במריבות שבין שתי החבורות היה לסלומון מתערב ומסלק אותנו ממקום משחקנו."
בשלב זה של הסיפור החל האדם להתרגש ולהתבלבל, קשה היה לי להוציא ממנו פרטים נוספים. הוא לא הצליח מעולם לשחזר לי את תולדות הריב שבין סולומון וגוליית אך פרטים אלו נודעו לי מאוחר יותר. אביו של ניסים היה חבר המועצה המקומית לפני כמה שנים. סולומון נחשד בפריצה למועצה וגניבת סכום גדול של כסף. בעקבות עדותו של גוליית הורשע סולומון ונכלא בכלא, כאשר הוא נשבע לנקום בגוליית. למחרת נמצאה אמו של ניסים ללא רוח חיים. היא נרצחה. אולם סולומון לא הסתפק בכך , ולאחר שיצא מהכלא המשיך להטריד את גוליית.
זה הציע לו כסף כדי שיעזוב אותו במנוחה. סולומון קיבל את הכסף. אך גוליית נתקל עד מהרה בקשיים כספיים ולא עמד בחובו לגוליית. למשטרה חשש לגשת, כי ידע שסולומון עלול להתנקש בחיי ניסים. אחרי שגוליית פיגר זמן רב בתשלום לסולומון התנפלו עליו שניים מביריוניו והיכו אותו, כאות מבשר רעות לעתיד.
חזרתי על דברים אלו בפני העלם והוא אישר, למרות שהיה מבולבל מאד. בפגישה נוספת הוא סיפר לי את הדברים הבאים:
"החלטנו שאנחנו מוכרחים לעזור לגוליית. לא ידענו איך, אבל ידענו שאנחנו חייבים לנסות. מכיוון שמבחינה כספית לא יכולנו לעשות כלום, הצעתי שפשוט נעקוב אחרי גוליית, שהיה מובטל, וננסה לעזור לו. לא ידענו איך לעזור, אך מכיוון שזו היתה האפשרות היחידה היא התקבלה וכבר מאותו יום ארבנו ליד פתח ביתו של ניסים והתפלננו שגוליית לא יצא כדי שלא נצטרך לממש את עזרתנו.
אחרי שלושה ימים, בהם שמרנו במשמרות, יצא גוליית ביום חמישי לכיוון בית הקפה. אנחנו אחריו כאשר אנו רועדים מפחד. גוליית נראה נחוש בדעתו והליכתו היתה מהירה. כאשר ראינו את גוליית נכנס לבית הקפה, היתה זו הפעם האחרונה שראינו אותו כפי שהצטייר בדמיוננו עד עתה.
אחרי שעה יצא גוליית מתנודד ופתאום בראותו אותנו, רץ לעברנו ובשארית כוחותיו קרא לעבר נתי – תדאג לניסים
ואז קרס ונפל.
היינו המומים. גוליית שכב מת לרגלנו בעוד שבתוך בית הקפה המשיכו קולות השירה והצחוק. באותם רגעים עולמי קרס גם הוא כמו קריסתו של גוליית. הרבה אני לא זוכר מאותם רגעים חוץ מזה שפתאום, נחוש בהחלטה, פסעתי, אני החלש שבחבורה, לעבר בית הקפה באמרי לנתי לעקוב אחרי. מאוחר יותר הבנתי שנכנסתי לבית הקפה שם זינקתי על סולומון מגבו, לפתתי את צווארו וצעקתי- רוצח, רוצח – תוך כדי יבבות בכי עמוקות.
בהבינו שאנו היינו היחידים שחזו ברצח – גופתו של גוליית נלקחה וסולקה מהאזור- לא נזקק סולומון להרבה כדי לתפוס את כולנו ולסגור אותנו במרתף ושם לאיים עלינו לא לספר דבר. כאשר חזרנו לביתנו, בשעה מאוחרת, ספרנו הכל להורינו המודאגים. כמובן שסולומון וחבורתו נעצרו והושמו בכלא אבל גוליית נשאר מת וישאר כך לעד.
כעבור חודש משפחתי ואני איתה עקרה מהשכונה בגלל האוירה הלא נעימה שנוצרה מצד תושבי השכונה שרובם המכריע היה כסולומון.
עדיין לא הצלחתי, אדוני, להשתחרר מהביעותים התוקפים אותי בהזכרי בגלויית השרוע על המדרכה, שותת דם, מעולם לא שכחתי את בקשתו לבנו.
ניסים נרצח לפני שבוע, כידוע לך, אדוני. אני מקווה שסיפורי השביע את רצונך".
Kommentarer